Orlah
Daf 1b
תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן אֵין לָךְ בָּא לְמַחֲשֶׁבֶת פְּטוֹר אֶלָּא שְׁלֹשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד רִימוֹן וְשִׁקְמִים וּצְלָף. מַהוּ שֶׁיְּהוּ חַייָבִין בְּמַעֲשֵׂר. תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי בָּא 1b בַּר מָמָל וּדְרִבִּי הִילָא. דְּאִיתפַלְּגוֹן הַמְּשַׁמֵּר פֵּירוֹתָיו לָעֵצִים רִבִּי בָּא בַּר מָמָל אָמַר חַייָב. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי אָמַר פָּטוּר. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל אָמַר חַייָב. מִן הָדָא וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֶלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לָךְ וְאֵין לוֹ אַתְּ חַייָב לִיתֵּן לוֹ. יָצָא הֶבְקֵר שֶׁיָּדָךְ וְיָדוֹ שָׁוִין בּוֹ. הוּא לֶקֶט הִיא שִׁכְחָה הִיא פֵיאָה הִיא הֶבְקֵר.
Traduction
On a enseigné au contraire au nom de R. Simon: on ne peut jamais planter dans un but de stérilité, entraînant la dispense, que les 3 espèces: le grenadier, le sycomore, le câprier. Malgré la dispense d’Orla, est-ce que leurs fruits sont soumis au devoir de la dîme? C’est un point qui est en discussion entre R. Aba b. Mamal et R. Ila; le premier dit que même les fruits conservés comme combustible, à l’instar du bois, sont soumis aux diverses redevances; le second les en dispense. R. Aba conclut à l’obligatio de ce qu’il est dit (Dt 16, 29): Et le lévite viendra parce qu’il n’a pas de part, ni d’héritage au milieu de toi; c.-à-d. sur les biens que tu possèdes et qu’il n’a pas, tu dois lui donner une part (or, ici on les garde), mais non sur ce qui est abandonné, car sur ce bien ton droit est égal au sien (il est à tous); et la même règle s’applique aussi bien au glanage, à l’oubli, ou à la pea, qu’à l’abandon (4)Cf. ci-dessus, (Terumot 1, 5), et (Maasser Sheni 1, 1).
Pnei Moshe non traduit
תני. אידך בשם ר''ש אין לך בא למחשבת פטור אלא באלו שלשת המינין בלבד רימון ושקמים הן אילני תאיני היער והצלף דבאלו מהני בהו מחשבת פטור אם חשב אח''כ עליהן לסייג ולקורות דאינן חשובין כל כך כמו שאר אילני מאכל שהדין בהם שאפי' נטען בתחילה לסייג ולקורות לא מהני בהו מחשבת פטור ופליגי ר''מ ור''ש אסתמא דמתני' דמשמע דכל האילנות באין למחשבת פטור ולר''מ כדאית ליה ולר''ש כדאית ליה והאי רימון דקאמר ר''ש לאו רימון דקרא הוא שהרי הוא אחד מן המינין שנשתבח' בהן ארץ ישראל אלא אילן שגדלין בו הרימין הוא ומין אחר הוא זה כדתנן בפ''ק דכלאים השיזפין והרימין אע''פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה:
מהו שיהו חייבין במעשרות. אמתני' מהדר דבנוטע לסייג ולקורות פטור הוא מן הערלה ומהו הדין לענין מעשרות אם אותן הפירות שעלו באילן הזה חייבין הן במעשרות או לא וקאמר דתליא בתפלוגתא דר' בא בר ממל ור' הילא דפליגין בהמשמר פירותיו לעצים כלומר שמשמר את הפירות שהן על האילן שנטוע הוא לעצים דר' בא בר ממל מחייב אותן במעשרות כדמפרש טעמיה דיליף מן הדא דאמרינן לעיל בריש מעשרות ובכמה מקומות דהפקר פטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' היא לקט וכו' כלומר דחדא טעמא אית להו דכל מתנות עניים וההפקר פטורין הן ממעשרות שידך ויד הכל שוין בו והלכך ס''ל לר' בא דהכא דמשמר הוא פירותיו אע''פ שהן על אילן שהוא לעצים חייבין הן במעשרות דלאו הפקר נינהו:
ר' הילא בשם ר' יוסי. דקאמר פטורין ממעשרות טעמיה דיליף מן הדא דתנינן לעיל בפ''ד דמעשרות כוסבר שזרעו לזרע שלא חישב עליו אלא בשביל הזרע ירקה פטור ממעשרות דלא אחשבי' ליה וה''נ מכיון שלא נטע האילן אלא לסייג ולעצים פטורין הפירות שעלו בו מן המעשרות:
רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי אָמַר פָּטוּר מִן הָדָא כּוּסְבָּר שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע יַרְקָהּ פָּטוּר. שַׁנְייָא הִיא כּוּסְבָּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גוֹרֶן אֲחֶרֶת. וְהַיי דָא אָמַר דָּא הַמְּקַייֵם מְלֵיאָה שֶׁלְכְּרוּב לְזֶרַע בָּֽטְלָה דַעְתּוֹ קְלָחִין יְחִידִין לֹא בָֽטְלָה דַעְתּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה וְהוּא שֶׁלִּיקֵּט יָרָק. אֲבָל לֹא לִקֶּט יָרָק כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים עֵצִים חַייָבִין בְּמַעְשְׂרוֹת.
Traduction
R. Ila au contraire dispense les fruits que l’on conserve pour les brûler, selon ce qui est dit: lorsqu’on a semé du coriandre pour en recueillir les graines, la partie verte est dispensée des droits. Toutefois, fut-il répliqué, pour le coriandre c’est différent; parce qu’il y a un réservoir spécial pour les graines que l’on libère, on dispense les feuilles (ce qui n’a pas lieu pour les fruit à brûler). Or, où a-t-il été dit que la dispense a lieu en ce cas? Dans cet enseignement (5)Maasser, 1, 1.: si l’on conserve une plate-bande de carvi ou balsamine pour l’employer comme semence, il arrivera que l’on oublie sa destination première (en raison de la quantité), et la verdure même sera soumise à la dîme; si au contraire l’on conserve seulement quelque tiges pour la semence, l’attention n’en sera pas détournée (c’est habituel), et l’on n’en rédimera pas les feuilles vertes. Toutefois, dit R. Yona, c’est dû lorsqu’on a cueilli le plant à l’état vert (comestible), et la dîme est due; mais lorsqu’on l’a seulement cueilli après que le plant a durci, on ne saurait dire que le bois est soumis aux dîmes.
Pnei Moshe non traduit
שנייא היא. כלומר דפריך עלה דמכוסבר לאו ראיה הוא לדר' הילא דשאני בכסובר שיש לו גורן אחרת להתחייב במעשרות והיינו הזרע והואיל שיש בו חיוב מעשרות לפיכך הירק הוא פטור דלא זרעו אלא בשביל הזרע וזהו גרנו למעשרות אבל הכא למה יפטרו הפירות שמשמר אותן מחיוב מעשרות ואין כאן גורן אחר למעשרות:
והיידא אמר דא. כלומר אלא מאיזה מקום הוא דיליף ר' הילא דפטורין מן המעשרות מן הדא דתנינן בברייתא והובאה לעיל בפ''ק דמעשרות בסוף הל''א על הא דתני בתוספתא שם כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו ומפרש הש''ס התם מה אית לך כלומר ובהי גוונא מיירי כהדא דתני בברייתא אחריתא והיינו דמייתי לה הכא המקיים מלאה של כרוב לזרע כלומר שמקיים ערוגה מלאה של כרוב עד שיתגדל בהן הזרע בטלה דעתו דאע''ג דהזרע עצמו אינו מתחייב במעשר שהוא מזרעוני גינה שאינן נאכלין ופטורין מהמעשרות מכל מקום כאן שמקיים כל הערוגה בשביל הזרע בטלה דעתו וחייב במעשרות ואם הן קלחין יחידין שקיימן לזרע לא בטלה דעתו ופטורין ממעשרות וא''ר יונה התם עלה והוא שליקט ירק כלומר הא דאמרינן ברישא דבטלה דעתו ואע''פ שמקיים כל הערוגה לזרע חייבין הן במעשרות דוקא באלו שליקט אותן בעודן ירק וחייבין הן אע''ג שהיה רוצה לקיימן לזרע אבל אם לא ליקט כלל מהירק אלא שהניח את כולה עד שיתקשו ויתגדל הזרע בתוכן וכי כך אנו אומרים שעצים חייבין במעשרות בתמיה אלא דבכה''ג ודאי פטורין הן מן המעשרות והשתא מהכא הוא דיליף ר' הילא דה''נ מכיון שאין מקיים את האילן אלא לעצים פטורין הפירות ממעשרות ואע''ג שאין להאילן גורן אחר למעשרות כמו התם במלאה של כרוב:
מַהוּ שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֶּזֶל. וְכִי עֵצִים אֵינָן אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֶּזֶל. מַה צְרִיכָה לֵיהּ כְּגוֹן אִילֵּין תּוּתַייָא דְּלָא אִית בְּהוֹן מַמָּשׁ.
Traduction
Si l’on en prend, est-ce un vol? Certes, aussi bien que ce serait un vol d’enlever du bois; à quoi bon le dire? C’est qu’il y a p. ex. des mûrs, n’offrant aucune consistance et ne pouvant pas même servir à brûler (il est pourtant défendu de les prendre).
Pnei Moshe non traduit
מהו שיהו אסורין. פירות שעל האילן של סייג משום גזל ומתמה על בעל הבעיא וכי בשביל שהן על האילן של העומד לעצים לא יהו אסורין משום גזל וכי עצים עצמן אינן אסורין משום גזל וקאמר דמה צריכה ליה למיבעי כגון אילן תותיא אילן שמגדל התותים והן פירות הגדלין על אילן סנה דלית בהן ממש ולא חשיבי ובכגון אלו קא מיבעיא ליה אם עשה האילן הזה לסייג מהו שיאסרו התותים משום גזל דאפשר דהבעלים מקפידין עליהן שרוצין שיתקיימו ושיתחזק הסייג ולא אפשיטא:
רִימוֹן שֶׁנְּטָעוֹ לְשֵׁם רִימוֹן. בְּנוֹת הֲדַס שֶׁנְּטָעָן לְשֵׁם בְּנוֹת הֲדַס. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי חַייָב. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי פָּטוּר. אָמַר רַב חִסְדָּא מָאן דְּאָמַר חַייָב בְּמָקוֹם שֶׁרוֹב מְשַׁמְּרִין. מָאן דְּאָמַר פָּטוּר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָרוֹב מְשַׁמְּרִין. רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי אִם בְּמָקוֹם מְשַׁמְּרִין לָמָּה לִי חִישֵׁב אֲפִילוּ לֹא חִישֵּׁב. כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים זַיִת וּתְאֵינָה עַד שֶׁיַּחֲשׁוֹב עֲלֵיהֶן. אֶלָּא אֲפִילוּ מֶחֱצָה מְשַׁמְּרִין וּמֶחֱצָה שֶׁאֵין מְשַׁמְּרִין. אָמַר רִבִּי מַתְיָא מִן דְּבַתְרָתָהּ מָקוֹם שֶׁאֵין רוֹב מְשַׁמְּרִין אֲפִילוּ לֹא חִישֵׁב פָּטוּר.
Traduction
Lorsqu’on a planté un grenadier pour en manger les fruits ou des branches de myrtes pour en manger les jeunes baies (non pour le bois), il faudra tenir compte de l’orla selon les uns; les autres en dispensent. R. Hisda dit: le premier impose l’obligation parce qu’il s’agit du cas où la plupart du monde conserve ces fruits; l’autre l’en dispense, parce qu’il s’agit de localités où l’on ne conserve pas ces fruits (et l’abandon provoque la dispense). R. Yossé observa: dans les localités où la plupart des personnes conservent les fruits, la pensée préalable pendant la plantation de les destiner à manger est inutile, pas plus que ce n’est exigible pour l’olivier et le figuier de préciser qu’on les plante pour manger les fruits. On veut donc dire que la destination préalable est nécessaire pour lesdites sortes lorsque la moitié des gens conservent les fruits, et l’autre moitié non. R. Matatia de Debathrata (ou Barthotha) dit: il a été question d’une pensée précise préalable (la consommation) pour que, dans les localités où la plupart ne les gardent pas, on soit dispensé, même avec une réflexion préalable d’en manger (le devoir ne subsiste que si la plupart en mangent).
Pnei Moshe non traduit
רימון שנטעו לשם רמון בנות שקמה וכו' צ''ל. ולגי' הספר בנות הדס אפשר לפרש דהיינו הך וקראו לשקמה כן על דרך דאמרינן עשרה מיני ארזים הן כדכתיב אתן במדבר ארז שיטה הדס וכו' ואדברי ר''ש בברייתא דלעיל הוא דקאי הכא דס''ל אין לך בא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד רימון ושקמין וצלף וקאמר הכא שאם נטען מתחילה לשם מאכל אפ''ה אשכחן דפליגי בהו תנאי אית תנא תני חייב וכו' ומפרש להו רב חסדא. מ''ד חייב במקום שרוב משמרין. שרוב בני אדם דרכן להיות משמרין פירותיהן של אלו האילנות ומהני בהו מחשבת האכילה שנטען בתחילה לכך וחייבין בערלה ומ''ד פטור במקום שאין הרוב משמרין פירות של אלו והואיל ואין מקפידין על הפירות אינן חשובין אלא כנוטע לסייג ולקורות ופטור מן הערלה:
ר' יונה בעי. על הא דאוקי רב חסדא למ''ד חייב במקום שנהגו הרוב להיות משמרין דאם במקום שמשמרין פירות של אלו מיירי למה לי חישב דקתני שנטען לשם רימון דמשמע דוקא שאנו יודעין שבתחילה חישב לנטוע אותן לאכילת פירותיהן הא ודאי אפי' לא חישב ולא גלה דעתו בפירוש חייבין הן בערלה דמסתמא נטועין הן לאכילת פירותיהן דכי כך אנו אומרין זית ותאנה עד שיחשוב עליהן בתחילה שנוטע אותן לאכילה בתמיה והא דנקט זית ותאנה מפני שהן החשובין ביותר לענין זה לד''ה דלר''מ דלעיל לא מהני בהו אף שחישב עליהן לסייג ולקורות וה''ה לכל אילנות אליבא דרבנן וכלומר וכי צריך מחשבת אכילה להתחייב בערלה אנן לא אמרינן אלא איפכא דלענין פטור הוא דצריך מחשבה שאם חישב בתחילה ליטע אותן לסייג ולקורות הוא דפטור אבל בסתמא פשיטא שהן חייבין דלאכילה הוא דנטען:
אלא אפי' במחצה משמרין וכו'. כלומר אלא דלא תימא הכי שאפי' במקום דמחצה על מחצה הוא שיש שהן משמרין הפירות הללו ויש שאינן משמרין אפ''ה חייבין הן בערלה:
א''ר מתיה מן דבתרתה. ממקום ששמו דבתרתה היה ופליג דס''ל דאם הוא במקום שאין רוב משמרין אפי' לא חישב עליהן בפירוש שיהו לסייג ולקורות פטור מן הערלה משום דסתמן אינו מקפיד עליהן והוי כמו שנטען מתחילה לכך ולר' מתיא האי מ''ד דס''ל חייב כרב חסדא הוא דמוקי ליה ואפי' בשנטען בתחילה לשם רימון עד שיהא במקום שרוב משמרין פירות הללו:
Orlah
Daf 2a
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק גֶּפֶן שֶׁעָלַת בְּמָקוֹם חוֹרְשִׁין פְּטוּרָה מִן הֶעָרְלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ נְטָעָהּ. וְהָתַנִּינָן הָעוֹלֶה מֵאֵילָיו חַייָב בְּעוֹרְלָה. תַּמָּן בְּשֶׁנְּטָעָן בְּמָקוֹם יִישׁוּב. בְּרַם הָכָא שֶׁנְּטָעָהּ בְּמָקוֹם חוֹרְשִׁין. אָמַר רִבִּי לִיעֶזֶר הָדָא דְתֵימַר בְּשֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כְדֵי טְפֵילָתָהּ. אֲבָל אִם הָֽיְתָה עוֹשָׂה כְדֵי 2a טְפֵילָתָהּ חַייֶבֶת.
Traduction
R. Yohanan dit au nom de R. Simon b. Ioçadaq: Une vigne qui a poussé au milieu d’un bois (isolée) est dispensée de l’Orla; et R. Yossé ajoute qu’il y a dispense même si on l’a plantée là (isolée). Mais n’a-t-on pas dit ci-après (§ 2): ''Ce qui pousse spontanément est soumis à la halla''? Plus loin, il s’agit d’une plantation venue dans un endroit habité, tandis qu’ici il s’agit d’une plantation survenue isolément dans un bois. R. Eliézer dit: la dispense a lieu lorsqu’il n’y a rien à recueillir en même temps dans le voisinage (les fruits ne valent pas les frais de transport); mais s’il y a de quoi, l’obligation subsiste.
Pnei Moshe non traduit
במקום חורשין. בתוך היער של עצים ואינו מקום יישוב פטור מן הערלה:
א''ר יוסי. לאו דוקא שעלתה מעצמה אלא אפי' נטעה במקום שאינו יישוב פטורה דלא חשיבא עליה. והתנינן. במתני' דלקמן והעולה מאליו חייב בערלה ומשני דתמן שנטען במקום יישוב כלומר דכל הני דקחשיב במתני' דלקמן בשנטען במקום יישוב והתם הוא דאמרינן דהעולה מאליו ג''כ חייב בערלה ברם הכא במקום חורשין ואינו מקום יישוב ואפי' בשנטען שם פטורין:
הדא דתימר. דפטורין דוקא בשאינה עושה כדי טפילת' אם רוצה להטפל בפירותיה ולהביאן למקום היישוב אבל אם הוא עושה כל כך שיש בה כדי טיפולה להביאן למקום היישוב חייבת בערלה דהויא כאלו בתחילה עומדת במקום היישוב היא:
רַב חוּנָה שָׁאַל אֶתְרוֹג שֶׁנְּטָעוֹ לְמִצְוָותוֹ מַהוּ שֶׁיְּהֵא חַייָב בְּעָרְלָה. חָזַר רַב חוּנָה וְאָמַר אֶתְרוֹג שֶׁנְּטָעוֹ לְמִצְוָתוֹ חַייָב בְּעָרְלָה. וְלֹא כֵן תַּנִּינָן וּלְקַחְתֶּם לָכֶם וְלֹא מִן הַמִּצְוָה. תַּמָּן וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בְּדָמִים לֹא מִן הַמִּצְוָה. בְּרַם הָכָא כְּמַה דְתֵימַר גַּבֵּי שׁוֹפָר יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם מִכָּל מָקוֹם. וָכָא שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵילִים לֹא יֵאָכֵל מִכָּל מָקוֹם. מַה בֵינוֹ לִמְשַׁמֵּר פֵּירוֹתָיו לְעֵצִים. כְּשֵׁם שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּפִרְיוֹ כָּךְ הוּא רוֹצֶה בְּעֵצוֹ. בְּרַם הָכָא רוֹצֶה הוּא בְּפִרְיוֹ וְאֵין רוֹצֶה בְּעֵצוֹ. וְעוֹד מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָה פֶּרִי אִם אוֹמֵר עֵצוֹ אֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְחָג. מַה דָמֵי לָהּ. זַיִת שֶׁנְּטָעוֹ לְהַדְלִיק בּוֹ בַחֲנוּכָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר בּוּן זֶה דְּבַר תּוֹרָה זֶה מִדִּבְרֵיהֶם וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. מַה דָמֵי לָהּ. זַיִת שֶׁנְּטָעוֹ לְהַדְלִיק בּוֹ אֶת הַמְּנוֹרָה. זֶה דְּבַר תּוֹרָה וְזֶה דְּבַר תּוֹרָה.
Traduction
R. Houna demanda: lorsqu’on a planté l’arbre du cédrat afin d’employer le fruit au précepte de la présentation à la fête des tentes, est-ce que l’orla lui est applicable? —Oui, répondit R. Houna lui-même à la question posée. Mais n’a-t-on pas déduit de l’expression biblique (Lv 23, 40): Vous prendrez pour vous, qu’il ne faut pas employer ce qui est déjà destiné à un précepte légal? (Comment donc le cédrat peut-il être applicable à la fois à la présentation et à l’orla)? Là, cette expression veut dire qu’il faut acquérir le fruit en le payant, sans l’acheter par le montant d’un précepte dû; tandis qu’ici la même expression ''à vous'' autorise de prendre le fruit de n’importe où, selon le verset précité: ''pendant trois ans, ils vous seront interdits; il n’en sera pas mangé'', conforme à ces mots usités pour la sonnerie du Shofar (Nb 29, 1): Ce sera pour vous le jour du son éclatant des trompettes. Quelle différence y a-t-il entre la conservation du cédrat (6)Pourquoi ne pas appliquer aussi à ce cas la dispense de l'orla pour la consommation, si la plantation a eu lieu pour le bois? et la mise de côté d’autres fruits pour les brûler comme bois? C’est qu’en ce dernier cas on aime également le fruit et le bois; tandis qu’ici, pour le cédrat, on se complaît à goûter le fruit, non l’arbre. On peut encore le prouve de ce que R. Hanina dit: le cédrat est appelé dans la bible (ibid.): fruit, et pour admettre la dispense d’orla, il faudrait supposer qu’il a été planté pour servir de bois, auquel cas on ne peut pas s’en servir pour le précepte de l’offre du fruit à la fête des tentes. Quel exemple peut-on lui comparer qui soit également soumis à l’orla, malgré sa destination ou précepte? L’olivier planté pour employer l’huile aux lumières de la fête des Macchabées. Mais, objecta R. Yossé bar R. Aboun, le cédrat est un précepte légal, et les lumières à la fête des Macchabées ne sont qu’une prescription rabbinique? Et ne va-t-il pas sans dire qu’en ce dernier cas l’obligation de l’orla est maintenue, parce qu’il s’agit d’une règle rabbinique, que l’on ne saurait lui comparer? Citons alors l’olivier planté dans le but d’employer l’huile à allumer le chandelier au Temple, ce qui est aussi un précepte légal (et pourtant on lui applique l’orla).
Pnei Moshe non traduit
אתרוג שנטעו. מתחילה שיהא למצוה מהו שחייב בערלה. וחזר רב הונא ופשט לנפשיה שחייב בערלה דלא אימעוט נטיעה למצוה מן הכתוב ופריך ולא כן תנינן ומייתי לה לקמן בריש לולב הגזול דדריש ולקחתם לכם ולא מן דבר שהוא למצוה כגון של מעשר שני וכיוצא בו ומשני דתמן שפיר הוא דדרשינן ולקחתם לכם בדמים ולא מדבר שהוא כבר למצותו אבל הכא דינו כמה דתימר בשופר של מצוה שאם תקע בו יצא דדרשינן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום וכן הכא דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לכם מכל מקום ואפי' בנטוע בתחילתו למצוה:
מה בינו למשמר פירותיו לעצים דפליגי לעיל בהא לענין מעשרות ואימא הכא נמי לענין ערלה דזה נטעו בתחילה שיהא משמרו לשם מצוה וקאמר דלא דמי דהתם כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו דהא עיקר הנטיעה לעצים היא וכדפרישית לעיל אלא שהוא משמר גם להפירות שעלו בו ואינו מפקיר אותם אבל הכא מה שהוא משמרו משום הפרי הוא ובפריו הוא שרוצה ולא איכפת ליה בעצו:
ועוד מן הדא דאמר ר' חנינא. עלה. פרי אם אומר עצו אין אדם יוצא בה ידי חובתו בחג. כצ''ל ותיבת בפסח שבא בכאן בספרים בטעות הוא דמה שייך פסח לכאן כלומר דר' חנינא פירש בה בהדיא דלפרי עיקר כוונתו לזה שנטעו שאם אומר אתה לעצו הלא אין אדם יוצא בה י''ח בחג בהעץ של אילן אתרוג וא''כ הדין בו לענין ערלה ככל אילנות שנוטען בשביל הפרי שלהן וחייבין בערלה:
מה דמי לה. ומה הוא דמצינו עוד שהוא דומה לדין אתרוג שנטעו למצותו ולחייבו בערלה אף בשנטעו לשם מצוה וקאמר דה''נ אשכחן בזית שנטעו להדליק בשמן שלו בנר חנוכה וקאמר ר' יוסי בר' בון ומה דמיון הוא זה הרי זה האתרוג דבר תורה ונר חנוכה הוא מדבריהם ואת אמר הכין בתמיה פשיטא הוא דהיכי ס''ד דמצוה דרבנן תפטור לערלה שהיא דבר תורה ודאיצטריך לדמויי לדין דאתרוג אלא מה דמי לה אם אתה רוצה לדמות להא דאתרוג זה הוא בזית שנטעו להדליק בשמן שלו את המנורה במקדש דזה וזה ד''ת הוא וחייב בערלה כמו דאמרינן באתרוג:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יָקִים בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן נְטָעוֹ צַד הַתַּחְתּוֹן לִסְייָג וְהָעֶלְיוֹן לְמַאֲכָל. צַד הַתַּחְתּוֹן לְמַאֲכָל וְהָעֶלְיוֹן לִסְייָג. אָמַר לֵיהּ הִיא הָדָא הִיא הָדָא. הִיא צַד הַתַּחְתּוֹן לִסְייָג וְהָעֶלְיוֹן לְמַאֲכָל. הִיא צַד הָעֶלְיוֹן לִסְייָג וְהַתַּחְתּוֹן לְמַאֲכָל. כֵּיצַד הוּא יוֹדֵעַ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מֵבִיא זְמוֹרָהוּמְסַייֵם עַד כָּאן לִסְייָג מִכָּן וָאֵילָךְ לְמַאֲכָל.
Traduction
– A propose de l’avis de R. Yossé dans notre Mishna, R. Simon b. Eliakim demanda devant R. Yohanan: On sait par lui la règle lorsque le côté inférieur doit servir de haie et le supérieur pour la consommation; mais au cas inverse, quelle est la règle? C’est la même chose répondit-on (le bas est soumis, le haut est dispensé). A quoi reconnaît-on la limite du haut et du bas? On la désigne par une branche, dit R. Yona, apposée lors de la plantation.
Pnei Moshe non traduit
נטעו. שיהא צד התחתון שלו לסייג והעליון שלו למאכל א''נ איפכא צד התחתון למאכל וכו' מהו:
א''ל. ר' יוחנן הוא הדא הוא הדא הוא צד התחתון וכו'. כלומר דין אחד להם דבין כך ובין כך מה שהוא למאכל חייב ומה שהוא לסייג פטור:
כיצד הוא יודע. לכוין מה שהוא אסור ומה שהוא מותר:
מביא חוט אחד. ומודד את האילן עד חציו ומסיים המקום עד כאן לסייג מכאן ואילך למאכל:
רִבִּי זְעִירָא בָּעֵי נִיחָא צַד הַתַּחְתּוֹן לִסְייָג וְהָעֶלְיוֹן לְמַאֲכָל. צַד הַתַּחְתּוֹן לְמַאֲכָל וְהָעֶלְיוֹן לִסְייָג גָּדַל מִתּוֹךְ אִיסּוּר וְאַתְּ אָמַר הָכֵן. רִבִּי זְעִירָה כְדַעְתֵּיהּ. דְּאָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן בָּצָל שֶׁלְכִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁעֲקָרוֹ וּשְׁתָלוֹ אֲפִילוּ מוֹסִיף כַּמָּה אָסוּר שֶׁאֵין גִּידּוּלֵי אִיסּוּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר.
Traduction
R. Zeira objecta: l’hypothèse de la Mishna est justifiable; mais si la partie inférieure est destinée à la consommation, comment le haut qui profite de la sève du bas est-il dispensé? Il se conforme à ce qu’il dit ailleurs (7)(Kilayim 5, 7), fin. au nom de R. Jonathan: lorsqu’on a arraché un oignon provenant d’une vigne où il y a des plants hétérogènes et qu’on l’a replanté ailleurs, quelle que soit l’augmentation survenue, il reste interdit, parce que le produit de l’interdit ne peut pas servir à l’annuler (de même, il admet ici pour l’arbre que la sève supérieure provenant du bas qui est interdit reste soumis, quelle que soit l’addition la partie supérieure; tandis que R. Yohanan admet en ce cas l’annulation). – Lorsqu’on a planté d’abord un arbre pour l’utiliser comme haie et qu’après réflexion faite on veut en manger les fruits, cette pensée l’emporte et entraîne le devoir de l’orla; si au contraire on l’a planté d’abord pour la consommation et qu’ensuite on se propose d’en faire une clôture, l’espèce reste toujours la même, et l’on ne saurait supprimer l’interdit.
Pnei Moshe non traduit
ר' זעירא בעי. עלה דהניחא אם צד התחתון לסייג והעליון למאכל דאין גידולי העליון מתגדלין מן האיסור דהצד התחתון מותר הוא אלא אם צד התחתון הוא למאכל והעליון לסייג הרי העליון גדל מן האיסור של צד התחתון ואת אמר הכין בתמיה דאף בזה פטור הוא את של סייג מן הערלה ואמאי הרי גדל הוא מן האיסור:
ר' זעירא כדעתיה. כלומר מה שהוקשה לו זה משום דלטעמיה הוא דאזיל דאמר לעיל בפ''ה דכלאים בצל של כלאי הכרם שעקרו ממקום האסור ושתלו במקום אחר אפי' מוסיף כמה במקום ההיתר נשאר אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור כלומר שהגידולין הבאין מחמת האיסור אע''פ שהגידולין עצמן היתר הן שהרי שתלו במקום אחר אע''פ כן אין מעלין ומבטלין את עיקר האיסור ונשאר באיסורו וה''נ מכיון שהעליון גדל הוא מכח התחתון שהוא אסור הוו להו גידולי איסור ואסור ואע''פ שהעליון גדל ג''כ מצד עצמו והוא היתר אין גידולי היתר שבו מעלין את האיסור שבו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source